כשמדברים על ניתוח קיסרי, יכול להיות שמדובר בניתוח אלקטיבי מוזמן, עם ליווי של בן משפחה, מוזיקת רקע , צילומים של רגע הלידה. "חווית הניתוח הידידותי".
ייתכן שאפילו הצוות המנתח נחמד וידידותי יותר מהרגיל...
להבדיל. ניתוח דחוף הוא יותר כמו נחיתת חירום. יש מירוץ נגד השעון. המטרה - אמא בריאה, תינוק בריא. מינימום נזקים וסיבוכים. עם זאת, הכי חשוב זה למנוע נזק בלתי הפיך לתינוק (אם מדובר במצוקה עוברית למשל) ו/או לאם. אני יכול להיזכר במצבי קיצון שכיום אפשר להגיד שהם אפילו קצת משעשעים, למרות שבזמן אמת אין ספק שהם היו מלחיצים ביותר.
הראשון. שמט של חבל הטבור. cord prolapse בשפה המקצועית.
חבר הטבור יוצא מהרחם עוד לפני לידת התינוק. הראש של התינוק לוחץ על חבל הטבור ובעצם מנתק לעצמו את אספקת החמצן. צריך לנתח ממש מהר לפני שיהיה נזק מוחי לתינוק בשל חוסר חמצן.
התרגולת כוללת שהרופא שזיהה את צניחת חבל הטבור נשאר עם היד בתוך האגן של היולדת, כדי שראש התינוק ילחץ על האצבעות שלו במקום על חבל הטבור [הרחבה על הנושא בפוסט נפרד]. לפני שנים רבות בהדסה עין כרם, כשחדר לידה היה בשיפוצים, היינו צריכים 'לטוס' לחדר הניתוח הגדול שבבניין הראשי. מרחק של 2 מעליות ומספר פרוזדורים.
הצוות רץ עם מיטת היולדת (המבוהלת, מן הסתם). אני שוכב על המיטה עם היד בתוך האגן, דוחק את ראש התינוק מעלה כדי לשחרר לחץ מחבל הטבור. מנסה לא להתנגש בקירות בזמן הסיבובים החדים (אני לא ממש שוכב על המיטה, אלא נשען עליה. חצי גוף בחוץ). הגענו לחדר ניתוח. מיילדת החליפה אותי בשמירה על חבל הטבור בזמן שאנחנו מתארגנים לניתוח הבהול. התינוק חולץ בשלום. האמא התאוששה מהדרמה וכולם מרוצים. happy end כמו בסרטים. רק דבר אחד היה חסר. המשקפיים שלי. איבדתי אותם.
ייתכן שהם עפו מהכיס או שהיו על הראש ונפלו כשרכנתי על המיטה בזמן המירוץ אל חדר הניתוח. קיימות מספר אפשרויות להסביר את העלמותן. היה מי שהעלה סברה - אולי המשקפיים נפלו בזמן הניתוח? חיפשנו בכל מקום. גם בזבל. גם בנוזל שנשאב בזמן הניתוח (מיקס של דם, שתן, צואה, מי שפיר). לא מצאנו. אולי זה נשאר בבטן של היולדת... זה היה קצת מביך לפנות ליולדת ולהסביר שאני שולח אותה לצילום רנטגן של הבטן כי אבדו לי המשקפיים. למיטב זכרוני היא קיבלה את זה בהבנה. עשתה צילום בטן. לא ראו משקפיים בבטן. כנראה נפלו בדרך.
זה תיאור של ניתוח בהול.
מקרה שני. הירואי לא פחות. אפילו קיבל כתבה באחד מאתרי החדשות. הפרדות שליה. האמא מדממת. העובר מדמם. הפרעה באספקת החמצן.
קיבלנו התראה מוקדמת שהיולדת אמורה להגיע למיון. היינו מוכנים. כשהיא הגיעה, ראיתי שיש לה דם עד הרגליים. ממש שלולית. בדקתי באולטרהסאונד שיש דופק עוברי. היה דופק (אם לא היה, אז כבר לא היתה דחיפות להצלת העובר). רצנו לניתוח. בשחזור הזמנים נצפו הנתונים הבאים. זמן מכניסת היולדת למיון ועד תחילת הניתוח - 6 דקות. מתחילת הניתוח ועד לחילוץ התינוק - 40 שניות.
מחילוץ התינוק ועד לסיום הניתוח - שעתיים. כן. ניתוח בהול מציל חיים. אבל אז צריך לעשות בקרת נזקים. אני מציין את המקרים הנ"ל, כי עד לא מזמן, עניין המירוץ נגד הזמן לא היה מעוגן בספרות הרפואית. היתה תורה שבעל פה שקיבלתי מהרופאים שהכשירו אותי. יש לך כ 12 דקות עד לסבל עוברי. 15 דקות זה המקסימום שעובר יכול להחזיק מעמד לפני שנגרם נזק קבוע. אבל באף מקום לא הוגדרו הזמנים הנ"ל.
תמיד ציטטו את "כלל 30 הדקות". אם עשית ניתוח תוך 30 דקות מתחילת המצוקה - אתה בסדר. אבל שכחו לציין שהכלל הזה נוצר בארה"ב ונועד בעיקר למקרים שבהם הניתוח נעשה במתקן רפואי אחר ונדרשת העברה של היולדת, או שרופא הנשים המנתח לא נמצא במתקן הרפואי וצריך להגיע מבחוץ.
והנה לאחרונה הופיע מאמר סקירה בעיתון המיילדותי המכובד American Journal of Obstetrics and Gynecology או בקיצור AJOG שבוחן ביסודיות את "כלל 30 הדקות". תקציר: במצבי מצוקה בלתי הפיכים, יש חשיבות לזמן החילוץ. כדאי פחות מ15 דקות. יש משמעות למדידת הזמנים. חשוב לתרגל את עבודת הצוות. בעצם יש ביסוס בכתב לאותם הדברים שנאמרו בע"פ ומלווים אותי מתחילת הדרך. ד"ר גיל פומפ
מצורף המאמר להורדה למיטבי קשב.
==============================
קישור לכתבה על ניתוח בזק בהפרדות שליה. אתר מאקו:
כיכר השבת: https://www.kikar.co.il/health/183328
בחדרי חרדים: https://www.bhol.co.il/news/188351
